פסק-דין בתיק ת"א 3823-09-11

תביעה לתשלום 50,000 ש"ח בשל נזק נטען שנגרם לתובע עקב נפילתו לבור במדרכה, בשטח שיפוטה של הנתבעת.

א.    ההליך והצדדים לו

התובע, יליד 1958, הגיש נגד הנתבעת, רשות מקומית, תביעה לתשלום פיצוי בגין מעידה שמעד לבור במדרכה - בור שהיה מצוי ברחוב עציון 82 בפרדס-חנה. נטען שנפילתו של התובע ארעה ביום 18.9.2009 בשעה 21:40, בערב ראש השנה תש"ע שחל ביום שישי בשבוע (להלן האירוע).

הנתבעת הכחישה את זכותו של התובע לפיצוי, הן במישור החבות והן במישור הנזק. עוד טענה כי ככל שיעלה בידי התובע להוכיח את עילתו הרי שיש להשית עליו אשם תורם בשיעור 100%. 

התובע הצהיר שאינו טוען לנכות רפואית שנגרמה לו בעקבות האירוע ולכן לא צירף חוות-דעת רפואית לכתב-התביעה [קדם-משפט מיום 25.4.2013, עמ' 1 לפרוטוקול בש' 12-11].

ביום 17.10.2013 שמעתי את עדות התובע מזה ואת עדותו של מר יגו יעקובוב, מנהל מחלקת תשתיות בנתבעת, מזה. לבקשת התובע שייצג את עצמו בהליך הותר לצדדים לסכם טענותיהם בכתב. ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון זולת אם צויין אחרת.

ב.    מישור החבות

במישור החבות, דין התביעה להתקבל.

1.     גרסת התובע הייתה כי במקום האירוע לא הייתה תאורת רחוב וכי עץ תמר נמוך שענפיו קוצניים אילץ כל עובר דרך לסטות ממרכז המדרכה לשוליה - באופן שיגרום למעידתו אל תוך הבור. עוד מסר כי עומקו של הבור כמטר [סע' 2 לתצהיר התובע, ת/2]. התובע אישר שעבר ברחוב בו התרחש האירוע גם קודם לכן [עמ' 5 ש' 24-23].

עד הנתבעת אישר שהמדרכה הייתה סלולה בעבר מאספלט וניטעה בה שדרה של עצי תמר נמוכים [עמ' 7 ש' 29 עד עמ' 8 בש' 4]. לשיטתו דאגה הנתבעת לגיזום כפות התמרים על-מנת שתאפשרנה מעבר הולכי רגל במדרכה [עמ' 8 ש' 8-7]. תצלומים עדכניים של מקום האירוע שהגיש התובע מלמדים כי כיום אין במקום עצי תמר [ ת/3].

הוכחה די הצורך טענת התובע כי במקום לא הייתה תאורת רחוב בזמן האירוע [סע' 2 ל- ת/2, עמ' 6 ש' 10-9]. גם התצלומים העדכניים של המקום אינם מלמדים על קיומה של תאורה כזו בהווה [ ת/3]. עד הנתבעת התחמק בגלוי מלהשיב על השאלה אם בזמן האירוע הייתה קיימת במקום תאורת רחוב [עמ' 8 ש' 29-28]. בעניין זה הורם אפוא הנטל.

2.     נתוניו של הבור ומיקומו במרחב, כפי שהיו במועד האירוע, תועדו על-ידי התובע והוגשו תצלומים על כך [ ת/1, פסקה שניה לכתב-התביעה ועמ' 1 לפרוטוקול בש' 19]. אין חולק על כך שהבור נמצא בשול הקיצוני של המדרכה, בצדה הרחוק משפת הכביש וממש בצמוד לגדר שהייתה שם ושהפרידה בין שטח המדרכה לבין שטח פרטי שמעבר לה. התובע אישר את הדברים ביותר מהזדמנות אחת [עמ' 3 ש' 11-10, עמ' 6 ש' 29-27]. עוד אישר כי במועד האירוע חלק הארי של הבור נמצא מעבר לגדר החוצצת בין שטח המדרכה לבין שטח פרטי שנמצא מעבר לה, כפי שנחזה מהתצלומים שהציג [עמ' 7 ש' 16-14]. הבור אינו מצוי אפוא במסלול הרגיל והשגור של הולכי רגל שעוברים במקום, זאת אף בהינתן קיומם של עצי תמר נמוכים באזור. ודוק: התצלומים של סביבת הבור שהוגשו בידי התובע אינם מתעדים את המרחק בין עצי התמר וענפיהם לבין גבול המדרכה והבור, וזהו חסר ראייתי שפועל לחובת התובע. על כן מקובלת עלי עדותו של עד הנתבעת כי " בנאדם נורמלי, בנאדם שאפילו הולך בקושי הוא לא יכול ללכת צמוד לגדר, זה צמוד לגדר הבור הזה" [עמ' 8 ש' 16-15].

3.     התצלומים שהציג התובע אינם תומכים בגרסתו כי מדובר בבור מסוכן שעומקו כמטר. ניכר שמדובר בבור קטן ושטחי שהתהווה כתוצאה מקריסה של אספלט בשולי המדרכה, בצמוד מאוד לגדר המפרידה בין שטח המדרכה לבין השטח הפרטי שמעבר לה. הן נתוניו הפיזיים של הבור והן היותו מצוי בחלקו הארי מעבר לגדר שחצצה בין שטח המדרכה לבין השטח הפרטי שמעבר לה מקשים בעליל על נפילה לתוכו [ר' ת/1].  

יחד עם זאת אין מחלוקת על כך ששטח האספלט של המדרכה כפי שהיה במקום בזמן האירוע היה באחריות המועצה [עמ' 10 ש' 4-3].

4.     לאחר האירוע חופתה המדרכה במקום באבן משתלבת. עד הנתבעת מסר שהדבר נעשה בשנת 2011 או בסמוך לכך, על-פי תוכניות העבודה בנתבעת וללא קשר לאירוע - עליו לא דווח למוקד העירוני [סע' 6 ו-8 ב- נ/1]. עדותו זו לא נסתרה; גם בחקירה הנגדית עמד עד הנתבעת על כך שבמוקד העירוני לא התקבלה קריאה או תלונה על-אודות קיומו של מפגע במקום, בתקופה הרלוונטית לאירוע [עמ' 8 ש' 12-9].

התובע לא פנה למוקד העירוני בנתבעת והתריע על קיומו של הבור בתכוף לאחר האירוע, ומכל מקום לא זכר פניה כזו; פנייתו לנתבעת בכתב מיום 13.12.2009, כשלושה חודשים לאחר האירוע, בדרישה כי יפוצה בגין נזקיו אינה עשויה להיחשב הודעה על מפגע שנמסרה לרשות המקומית בתכוף לאחר האירוע [נספח ל- ת/2 ועמ' 5 ש' 27 - עמ' 6 ש' 5]. חסרונה של הודעה על מפגע שנמסרה בתכוף לאחר האירוע משליכה על טענת התובע כי הבור אכן היווה מפגע ממשי שנוצר ברשלנות הנתבעת וכי היה על הנתבעת לפעול למניעתו - ולהסירו לאחר שנוצר. על כן אין העבודות שבוצעו במקום כשנתיים לאחר האירוע עשויות ללמד על הודאה של הנתבעת בקיומו של מפגע שמקורו בבור.

זאת ועוד. לשיטתו של התובע גם כיום, לאחר שהמדרכה שופצה והאספלט הוחלף באבן משתלבת, הבור עודנו קיים אך אינו מצוי בשטח המדרכה אלא בשטח הפרטי שמעבר לה [ ת/3 ועמ' 7 ש' 13-6 ו- 18-17; גם עד הנתבעת עמד על כך בעמ' 9 ש' 24-17]. יש גם בכך כדי ללמד עד כמה היה הבור מצוי בשוליים הקיצוניים של המדרכה דאז, ולא במיקום מרכזי בה. גם תצלומי הבור דהיום אינם מצדדים בטענת התובע כי מדובר במפגע דרמטי בעומק של כמטר אחד.

5.     אין חולק על כך שלרשות מקומית מסוגה של הנתבעת חובת זהירות מושגית כלפי עוברי אורח בתחומה, לרבות בשטח מדרכותיה. אכן, אין מדובר בחובה מוחלטת ואין על הרשות חובה לדאוג שרחובותיה ומדרכותיה יהיו שטח סטרילי. על רשות מקומית לנקוט אמצעים שהם סבירים ומידתיים בנסיבות העניין למניעת מפגעים בתחומה ואם עשתה כן יצאה ידי חובתה [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 131 (1982); ע"א (מרכז) 1391-08-07 כפיר נ' המועצה המקומית גני-תקוה (30.12.2007); ע"א (י-ם) 4344/97 כהן נ' עיריית רמת-גן (21.1.1998)]. יחד עם זאת נראה כי שילוב הגורמים במקרה דנן - קיומו של בור בשטח המדרכה שבאחריות הנתבעת אשר נוצר כתוצאה מקריסת אספלט, היותם של עצי תמר נמוכים נטועים בשטח המדרכה וחסרונה של תאורה במקום בשעת חשיכה - מצביע על כך שהופרה חובת הזהירות הקונקרטית. הנתבעת מקיימת סיורים שוטפים בשטח שיפוטה לאיתור מפגעים [סע' 4 ל- נ/1]; בגדרם היה עליה להיוודע גם לקיומו של הבור דנן ולטפל בו.

בה בעת יש להשית על התובע אשם תורם בשיעור של 50% לאירוע. מקום האירוע היה מוכר לו. נדרש מאמץ מיוחד כדי להגיע לשוליים הרחוקים של המדרכה, למקום בו נמצא הבור. לא הוכח שהמעבר שם מחויב המציאות כדי לעקוף את העצים הנטועים במדרכה. על כן גם התובע, בהתנהלותו, תרם תרומה משמעותית לקרות האירוע.